<h1>תוספות רבינו יהודה מפאריש — ע"ז</h1>
<h2>דף ט:</h2>
[ע"ז ס"ב ע"א] מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. פירש רש"י לעיל פרק ר' ישמעאל [נ"ד ע"ב] דוקא אשה, לפי שאין נר' חליפין, אבל שאר הנאות לא. ונראה דהנאת אשה אינה בעין, אי נמי משום פריה ורביה לא גזור רבנן. וא"ת מאי פריך מינה לעיל איין נסך, לימא דשכרו אסור היינו לפועל עצמו, כי היכי דלא אסרה אלו חליפין אלא למוכר זה. י"ל דאסור משמע ליה לכולי עלמא. מפי רבי. ומדקתני מקודשת משמע שדמי ערלה מותרין ליהנות מהן מן התורה, ואם החליף פירות ערלה בפירות אחרים דמותרין ליהנות מהן מן התורה, דאי הוו אסורין לא היה לנו לחלק בין חליפין ראשונים לשניים. ואתי שפיר הא דאמרינן בפ"ק דחולין [ד' ע"ב] חמיצן של עוברי עבירה וכו'. ומפרש רש"י דאע"ג דל[חמץ] גוי חליפין חמץ שלו קרי היתר, דאע"ג דמשתכר באיסורי הנאה מ"מ כל כמה [דמצי למיעבד בדרך] היתר טפי עביד, ומותר לאחר ולא למחליף, דאם לא כן מצינו דמים לחמץ בפסח. ותנן [חולין ל"א ע"ב] האוכל חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין. והשתא דשרינא דוקא אשה ולא שאר הנאות, דאסור מדרבנן, ולכך אסור גם שם למחליף אבל לאחר מותר. (גליון: אבל קשה לרבינו יצחק, דאמרינן בנדרים דחליפי פירות אסורים למחליף, כיון דבלאו חילוף אסורין לו. הכי נמי נימא גבי חמיצן של עוברי עבירה, כיון דבלאו חילוף אסור חמץ שעבר עליו הפסח לכל, עתה נמי יאסר גם לאחרים. ותירץ כיון דחליפי איסור אין אסורין לעצמו אלא מדרבנן (ו)לאחרים לא גזור. ובנדרים מיירי שהחליפן הוא עצמו. והרב ר' חיים כהן צדק פירש דגבי חמץ איכא ספק ספיקא, ספק היה לו חמץ, ואם תאמר היה אימור שעדיין יש לו והאי אחר הוא). ועוד אומר רבי, דבנדרים פרק השותפין [מ"ז ע"ב] מספקא לן אי מותר למחליף לכתחילה או דיעבד, וא"כ אתי שפיר טפי הך דחולין, דקרי היתר לחמץ הנחלף בשל גוים אם מותר להחליף. אבל זה אינו ודאי, כדפירש רש"י בחולין בחמץ. וא"ת ואם מכר וקידש בדמיהן היינו דיעבד, א"כ מאי פריך אההיא דהשוכר את הפועלים, דילמא אסור דקא אמר היינו לכתחילה. וי"ל דאסור משמע אפילו בדיעבד. מפי רבי. וא"ת למאי (דפריך) [דפריש] דדווקא קידושי אשה שרו בדיעבד, אבל שאר הנאות לא, והתם אמר ת"ש האומר לאשתו קונם שאיני נהנה לך וכו' עד משום דחילופין לאו כגידולין. פירוש דאי הוו כגידוליה נמצאת נהנית מחליפי האיסור. ודחי רבא דילמא לכתחילה הוא דלא, הא דיעבד שרי. אלמא מתיר שאר הנאות בדיעבד. י"ל דשאני התם כשלוותה עדיין היו מעות מלוה היתר, ולכך מותר דיעבד. אבל אם החליפה מעות ערלה באחרים בתחילה אסור אפילו דיעבד. ולכך מדמי התם מכר וקידש, דדמי להך דמודר הנאה, ואע"ג דהנאת קידושין לאחר והנאת מודר לעצמו. וא"ת בערלה גופה אמאי אינה מקודשת, והא איכא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן. או באפר, כדתנן [תמורה ל"ד ע"א] כל הנשרפין אפרן מותר. י"ל דמיירי שאין באפר שוה פרוטה. אי נמי כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה אסור לקדש בהן, דהוי כמו מכירה חשובה, ויש בו הנאה כשמקדש בו אשה. ולא דמי לקיחה דשדה עפרון, שראוי לקנות בו חפץ. ובפטר חמור לרבי יהודה שמותר לקדש בו ביני ביני, פירוש במה שהשה אינו שוה כחמור, כדאמרינן פ"ק דבכורות [ט' ע"ב], היינו לפי שמותר על ידי פדייה, וגם מצוה לפדותו, והוי יותר כדרך הנאתן. מפי רבי.
[ע"ז נ"ד ע"ב] דהויא שביעית וע"ז שני כתובין הבאין כאחד. תימה היכי אתי חד מחבריה. הא חליפי חליפין דע"ז לעולם אסירי, ושביעית כל החליפין מותרין לבד מאחרון. מפי רבי.
<h2>דף יב:</h2>
[ע"ז ס"ב ע"א] נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית. משמע שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית. וכן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א] גבי אוספי שביעית שפסולין לפי שעושין סחורה בהן. וקשה לרבי דאמרינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ט ע"א] גבי מבליע לו דמי אתרוג בלולב וכו' עד אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, משמע שמותר לקנות ממנו אי לאו האי טעמא דאין כאן סחורה. ותו דאמרינן [סנהדרין כ"ו ע"א] משרבו ממציאי מעות לעניים, פירוש שלוקחים עניים מעות מבעלי בתים, והיו מחזרין אחר פירות שביעית ונותנים לבעלי בתים להשתכר, חזרו לומר וכו'. משמע אי לאו האי טעמא היה מותר למכור. ועוד תנן במסכת שביעית, ומייתי לה בפרק זה בורר, סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של שביעית תעלה, פחות ממאה ירקבו. ופריך וליזבנינהו לכהן בדמי תרומה וכו'. ואומר ריב"א דבלוקח ע"מ לאכול והותיר אז מותר למכור, אבל ליקט ע"מ למכור הויא ודאי סחורה. ואומר רבי דאפילו ליקט למכור, מאחר שיקח בדמים דבר אכילה מותר. אבל אם יקנה להוליך ממקום למקום להרויח הויא סחורה. וכן היו עושין אוספי שביעית. והכא נמי כיון שפורע חובו ממעות שביעית הוי כסחורה. וכן שנינו במסכת שביעית [פ"ז מ"ג], אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו, משמע אפילו לכתחילה. אבל מ"מ בשוק אסור לפי שנראה כאילו עושה להשתכר בהן. אבל לשון המשנה קשה לרבי, דקתני לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. מאי איריא בשוק, בלא שוק נמי אסור למכור כיון שלקחן. ונראה דגרסינן לוקט. ואי גרסינן לוקח היא היא. וא"ת ומאי שנא לוקט ומוכר בשוק מלוקט ובנו מוכר על ידו. וי"ל כשמעמיד חנות בשוק דומה כסחורה, אבל כשלוקט ובנו מוכר על יד על יד לא הוי משתכר. מפי רבי. והא דאמרינן פרק האומר [קידושין נ"ב ע"א] קידש חמש נשים בכלכלה של שביעית אמרו חכמים אין האחיות מקודשות, הא אחרות מקודשות. ואע"ג דלא לאכילה הוי ומשתכר הוא. וי"ל בקידושי אשה הקילו, כדפירשתי לעיל. מפי רבי.
<h2>דף יג.</h2>
[ע"ז ע"א ע"ב] דקא כייל למנא דגוי. תמה ר"ת [ספר הישר סימן תרח"ץ] דמ"מ נשמע דמעות קונות. ופירש כיון דמעות ביד ישראל מעכבן, כדאמרינן האי גוי דנסכיה, דמשמע שרי למישקל דמי מההוא גוי. אבל לא שקל זוזי לא שרא למישקל, דהא נסכיה לדעת ישראל שמסרו לו ונסכיה לדעתיה קודם שמשך. ואין נראה לרבי, דהא כי נסכו לדעתו אחר קבלת מעות נמי ליתסר. וכי תימא כשהמעות ביד ישראל יכול לעכבם ולומר, לא לדעתי נסכתן. אבל כשהמעות ביד גוי אין לו כח להוציא מעות מידו, דידן תקיפה על עצמן. לא היא, דהא דשרינן למישקל מההוא גוי, היינו אפילו אם לא יתן לו גוי מעות אם לא יתן לו יין, ואפילו אם אין לו כח להוציא יין ממנסך אם לא יחפוץ הגוי לקנותו. וא"ת לפי מאי דמוכח בריש פרק שני דבכורות דאי משיכה קונה מעות אינן קונות, ולהכי משני ליה דכייל למנא דגוי, דמשיכה קונה. אם כן מאי מועיל דקאמר להו שקולו זוזי, ויקנו אותם מהם מעכשיו על מנת שתתרצו להם, שיהא מעכשיו ברשותם היין אפילו לא יבא לידם, כי לא יתפחדו שיגזלוהו עוד. ודוחק שיתנו להם גוים מעות במתנה, דאם כן היו שוטים לתת מעותם באנפרות. אי נמי [ד]סובר דקונה או במשיכה או במעות, וידרוש לקרא לעמיתך הא לגוי או בהא או בהא, ולא יסבור דרש דפ"ב דבכורות [י"ג ע"א] מה ישראל בחדא אף גוי בחדא. ולפי דרשה אחרונה לא יקשה מה שהקשה ר"ת, אי גרסינן רב היכי מצי סבר משיכה בגוי קונה, הא רב אית ליה דוקא (כל) [לבלן] ומוקי לברייתא דספר בספר גוי דלאו בר משיכה הוא. כי י"ל דאמימר דהכא יתרץ הברייתא תירוץ בספר גוי דלא בעי משיכה כיון שיש מעות אליבא דרב. והתלמוד לא חש לתקן מילתא דרב אליבא [דאמימר] כי לפי פשטיה לריש לקיש סבר. וכן לא אמר בבכורות אליבא דאמימר. אלא מוקי לה כר' יוחנן, ולא רצה לומר לישראל במשיכה ולגוי או בהא או בהא. ועוד אומר ה"ר אלחנן דאי לא סבר לה כריש לקיש דמשיכה בגוי אינה קונה, יעמיד הך דספר כרבי שמעון דאמר בהזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] מעות קונות. ואפילו יסבור כריש לקיש דאמר דבר תורה משיכה בישראל קונה, יכול לסבור משיכה בגוי קונה, ולא יסבור לעמיתך במשיכה לגוי בכסף. אלא מיתוקם לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, כדאיתא בפ"ב דבכורות. ועוד הוסיף רבי, דאפילו לרבנן דרבי שמעון מצי לאוקומי נתנה לספר (גוי) מעל בספר גוי, וכמ"ד גזל גוי מותר. דלההוא לא מיתוקם לעמיתך באונאה וכו', אלא לעמיתך במשיכה וכו', וכדמוכח בפ"ב דבכורות. מפי רבי.
<h2>דף יג:</h2>
[ע"ז ע"א ע"א] משיכה בגוי קונה. אומר רבי דאפילו לריש לקיש דאמר בריש ב"מ דמשיכה בגוי אינה קונה, היינו דוקא במקח וממכר, אבל במציאה כולי עלמא מודו דקני. דאם לא כן במה יקנה מציאה אם לא במשיכה או בהגבהה. מפי רבי.
[ע"ז ע"א ע"א] תדע דהני פרסאי משדרי וכו'. אומר רבי דאין זה עיקר. רק לפי האמת שנוהגין עדיין מאבותיהן דלא הדרי בהו. ועיקר טעמו [בריש] (ב)פ"ב דבכורות [י"ג ע"א] דאית ליה לאמימר בהדיא כר' יוחנן דאמ' לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה. ורב אשי נמי לטעמיה דאית ליה בפ"ב דבכורות מדרישא אינה קונה סיפא נמי אינה קונה. והיינו כריש לקיש. ואומר ר"ת [ספר הישר סימן תרצ"ט], דהלכה במשיכה דקונה בגוי כרבי יוחנן. מדאהדריה (ל)רבינא לרב אשי, שחזר בו רב אשי. ואע"ג דממילתיה דר' יוחנן הקשה לו, משום דלכולי עלמא היא. ועוד דבהחולץ [יבמות ל"ו ע"א] פסק (כגון) רבא דקיימא לן כרבי יוחנן לבר מהני תלת דקיימא לן כריש לקיש. ואע"ג דאמר רבא [ב"מ מ"ח ע"א] קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש, לא סבר לה כריש לקיש. וכן בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"ב] אמר רבא משמיה דרב הונא מכור לי באלו קנה, ומסיק דסבר כר' יוחנן. אבל ה"ר אלחנן אמר דיכול להיות שרבא סובר כריש לקיש במשיכה, כיון דמשמיה דרבו קאמר. והא דפסק רבא בהחולץ כר' [יוחנן] דלא כריש לקיש, במילתא דאמר משמיה דנפשיה, והא משמיה דר' (יהוש) [אושעיא] רביה קאמר בפ"ב דבכורות. והא דפרק הזהב משמיה דרב הונא (לרבא) [לרביה] קאמר ולא סבירא ליה. וכן ס"ל בפ"ב דזבחים [ל' ע"א] כותיה כריש לקיש באינה לשחיטה אלא לבסוף, משום דקאמר לה בפ"ב דחולין [כ"ט ע"ב] משמיה דלוי סבא. ואין להביא ראייה לפירוש ר"ת, דפירש בסוף פרק השולח [גיטין מ"ח ע"א] גבי קנין פירות דאין הלכה כריש לקיש. ואע"ג דקאמר התם רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש, כי הכא דאמר רבא קרא ומתניתא מסיעא לריש לקיש במשיכה ואינו סובר כמותו. דאדרבה התם נמי סבר רבא גבי משיכה כריש לקיש דאמר משמיה דרביה. והא דפריך לקמן והא מיחסרא משיכה, ומוקי לה בזונה גויה דלא קניא במשיכה. הא שינויא כריש לקיש דלא כהילכתא. אי נמי שינויא בתרא דלא כריש לקיש. והא דמשני רב חסדא בזונה גויה דהיינו כריש לקיש, ובפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] קאמר כדרך שתיקנו משיכה במוכרים דמשמע כרבי יוחנן. תירץ ה"ר אלחנן, דרב חסדא סבר מעות קונות דבר תורה, וידרוש דרשה אחרת לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה ליד גוי. ונפקא מינה שישראל מקנה לגוי בהמתו לפוטרה מן הבכורה שיקנה לו במשיכה. דהלכה כר' יוחנן דמשיכה בגוי קונה. ומשיכה באגם או בסימטא או בחצר שהיא של שניהם. והרוצה להחמיר יעשה קנין כסף ומשיכה ויוליכנה הגוי מרשות בעל הבית לרשותו. וא"ת הא דאמרינן בפרק קמא דקידושין [י"ד ע"ב], אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף, משמע דמעות קונות כריש לקיש. ואומר רבי, דכל קנינו של גוי בכסף, בעבד עברי דכתיב מקנתו ולא בשטר וחזקה. וכן משמע בפ"ב דבכורות [י"ג ע"א] דקאמר גוי קונה בכסף מקל וחומר שקונה גוף עבד עברי בכסף. ולא פריך אי הכי שטר וחזקה נמי, כדפריך התם לעיל. משמע דלא קני בשאר דברים, כיון דלא קני בעבד עברי. וא"ת והא אמרינן בהשולח [גיטין ל"ח ע"א], אשכחן גוי גוי, פירוש שקונה גוי גוי חבירו בחזקה. גוי ישראל מנלן, אמר קרא וישב ממנו שבי. אלמא דעבד עברי נקנה לגוי אף בחזקה. וי"ל דהך חזקה ע"י כיבוש מלחמה, אבל חזקה דרך מקח לא. וכן פירש ר"ח. וכן מוכחי קראי דמייתי התם. מפי רבי.
[ע"ז ע"א ע"א] אמר להו רבא להני סבוייתא. ר"ת גרס רבא. דחזינן בהזהב [ב"מ מ"ח ע"א] דרב סבר כריש לקיש, דמשיכה בגוי אינה קונה. וליתא, דהא לקמן מסיק מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב הלכה כרשב"ג. ותו תימה דאיהו פירש דרבא כר' יוחנן סבירא ליה, והיכי מצי למיגרס רבא.
[ע"ז ע"א ע"ב] הלוקח גרוטאות וכו' ואי ס"ד משיכה קונה. ותימה ולימא אלא מאי אינה קונה הא דתני אם משנתן מעות משך יוליך הנאה וכו' מאי מהניא משיכה. וי"ל דאיידי דתני רישא משך תני סיפא משך. אבל קשה לי דבפ"ב דבכורות [י"ג ע"ב] מינה פריך למאן דאמר מעות קונות, מדקתני סיפא אם משנתן מעות משך. ותו דמוקי התם כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל, אם כן מאי קשיא ליה השתא רישא, מעיקרא נמי דבעי למימר משיכה קונה ליקשי רישא דעד שלא נתן מעות משך דלא מהניא משיכה. ונראה לי, שהמקשן סובר דהאי תנא בעי תרתי, משיכה ומעות, ולכך הזכיר משך עם נתינת מעות. ותימה מדאמרינן בבכורות, ואימא לגוי עד דאיכא תרתי, ומסיק ולאו ק"ו הוא וכו'. (וצ"ד) [וצ"ע].
<h2>דף כב.</h2>
[ע"ז ע"ג ע"א] ראשון ראשון בטל. הקשה ה"ר אלחנן ותיקשי ליה מהך דאגרדמים דקתני [תוספתא פ"ח ה"ב] מפני שטיפה של יין נסך אוסרת כל שהו, ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. ובאיסורא לגו היתירא איירי. וי"ל דהך דאגרדמים כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו, ואין חילוק בנפל זה לתוך זה. מפי רבי. וא"ת מאי שנא מדאמרינן בפרק במה אשה [שבת ס"ה ע"ב] ובפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] דחיישינן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין, ולימא ראשון ראשון בטל. וכן פרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ז ע"ב] גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו [בשמינית] ורבו גידוליו על עיקרו. וכן [פסחים כ"ה ע"א] כלאים שהוסיפו במאתים. ותירץ ה"ר יצחק בהר"ר מאיר שכל אלו שהבאתי ווסתן בכך, ולא שייך בהו קמא קמא בטל. אבל קשה משלהי הערל [יבמות פ"ב ע"ב] גבי נתן סאה ונטל סאה וא"ר יוחנן עד רובו, ולא אמרינן קמא קמא בטל, ואע"פ שאין ווסתו בכך. ור"ת תירץ דהני גידולים לעולם בלא מיפסק פסיק, אבל ביין נסך במיפסק פסיק. והך דהערל [שם] יש לפרש לשני הפירושים במי פירות, כדפירשתי ביבמות. ולכך החמירו בו, כיון שאיסורו מן התורה. והא דא"ר יוחנן בפ"ג דבכורות [כ"ב ע"א] גבי ציר שניטמא משיקן במים, דקאמר הני מילי לטבול פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור, ולא אמרינן קמא קמא בטל. י"ל דשאני טומאה דחמירא, ואע"ג דגבי שאר מקומות איסור חמור מטומאה. והא דאמרינן פרק הנוטל [שבת קמ"ב ע"א] [גבי] מעלין את המדומע באחד ומאה, י"ל דמשום גזל שבט דתרומה צריך להרים. והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם [חולין פ"ז ע"א], דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר, א"ר חייא [בר אבא] א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. י"ל כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה כדאמר רב פפא עלה לענין כיסוי, אינו כן, לפי שאין דיחוי אצל מצוות. והא דאמרינן בשילהי נדה [ע"ה ע"ב] הרוג שהיה מוטל במטה ודמו מטפטף וכו', עד וחכמים מטהרין לפי שראשון ראשון (נפסק) בטל. י"ל דשאני דם תבוסה דרבנן, כדאמרינן בהגוזל קמא [ב"ק ק"א ע"ב]. ולרבי נראה דלא קאמר ר' יוחנן הכא גבי יין נסך דבטל אם יגיע עד ס' אלא ס' דווקא. וכי פריך ממתניתין דיין אוסר במשהו ולא מצי לשנויי ליה במידי דנפיש עמודיה יותר מפי החבית. דלישנא דכל שהו לא משמע הכי. וכי פריך מההוא יין במים בנותן טעם, תימה דילמא במידי דנפיש עמודיה מיירי. ועוד מאי משני אבל איסורא לגו היתירא שרי, ולמה מותר אפילו בנותן טעם, הא קא יהיב טעמא. ועוד טעם כעיקר מן התורה במין שאינו מינו. אלא י"ל כי התלמוד בא לדקדק מהך דמים ביין או יין במים דודאי או הא או הא באיסורא לגו היתירא. ומסיק דכולה משנה היתירא לגו איסורא. אבל מנותן טעם ואילך ודאי יאסר מטעם [טעם] כעיקר דאורייתא. מפי רבי.
<h2>דף כג:</h2>
[ע"ז ס"ז ע"ב] מאי טעמיה דרבי מאיר. והא אין כאן הנאת אכילה של טעם איסור. ולרבי שמעון בעי בסמוך מאי טעמיה והא קדירה בת יומא פגמא פורתא, ומנא ליה לחלק בין פורתא לטובא. ומסיק דגמרינן מנבילה (דמעיקרא סרוח) [דסרוח מעיקרא] לא צריכה קרא אלא סרוחה לבסוף. ואין נראה לפרש דלרבי שמעון לא פגמא כלל, וכי בסברא כזו יחלוקו. ועוד ליטעמיה קפילא. ועוד למה הוצרך לישאל מאי טעמיה דרבי שמעון, והלא טעמו מפורש שלא אסר רחמנא אלא דבר שאינו פוגם כלל, ולמה ליה למיגמר מנבילה. על כן נראה כדפרישית. מפי רבי.
[ע"ז ס"ח ע"א] (ומשמע) [ור' שמעון] דסרוחא מעיקרא עפרא בעלמא הוא ולא צריך קרא למעוטה. ור' יוחנן דלעיל כר' שמעון דהכא סבירא ליה. ותימה דרבי יוחנן ובר פדא פליגי בבכורות [כ"ג ע"ב] גבי טומאה חמורה לגר טומאה קלה עד לכלב, וקאמר התם דרבי יוחנן ממעט מקרא דנבילה סרוחה מעיקרא דלא מטמאה. ואומר רבי שיש לחלק בין ענין טומאה לאיסור דאכילה. דבטומאה היתה מטמאה אי לאו קרא [דממעט] סרוחה מעיקרא, כמו בשר המת ועצמות המת שאינן ראויין לאכילה. אבל לענין איסור אכילה ודאי עפרא בעלמא הוא. ובר פדא דפליג ארבי יוחנן התם סבר דאף לענין טומאה לא צריך קרא למיעוטה. מפי רבי.
<h2>דף כה:</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] ואלו אסורין ואיסורן בכל שהו. אומר רבי, כי בירושלמי פרק אחרון דמסכת ערלה [פ"ג ה"ד] משמע דליכא את שדרכו אלא בעשרה דברים. דמסיק ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין, וחד אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין. פירוש עשרה דברים הן ששה דברים דמייתי לה בריש ביצה [ג' ע"ב] ובהערל [יבמות פ"א ע"א], והן עם חבילי תלתן ז', ובגד שצבעו בקליפי ערלה הרי ח', והך דצובע מלא הסיט מקליפי ערלה, דתני בהו דברי רבי מאיר, והך דאורג מלא הסיט מצמר הבכור, אבל לא תני בה דברי ר' מאיר. וקאמר בירושלמי לעיל, אית תנא תני לה בשם ר' מאיר ואית תנא דלא תני לה בשם ר' מאיר. מאן דתני בשם רבי מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין. ומאן דלא תני עשרה דברים מנלן. ר' מאיר כר' עקיבא דאמר אף ככרות של בעל הבית. ותימה לרבי, אכתי טובא הוו הנך שמעתין. וא"ת דהוי כל שדרכו, אם כן תיקשי לר' יוחנן דאמר בריש ביצה [ג' ע"ב] את שדרכו שנינו. וא"ת האי תנא דליטרא קציעות הוא, כדמשני בריש ביצה, מ"מ הוה ליה לאקשויי ולשנויי כך. ועוד על כרחין משמע דעדיפי מאת שדרכו, מדפריך בגמרא וליחשוב אגוזי פרך ורימוני באדן וליחשוב ככרות של בעל הבית וכו', משמע דחשיבי כששה דברים. ועוד ליחשוב בערלה גיזי צמר, שאסורין בכל שהו כדאיתא בפ"ג דבכורות [כ"ה ע"ב]. ואומר רבי דודאי טובא הוו, אלא עשרה דברים דבמסכת ערלה קא חשיב. וא"ת ויין נסך דחשיב הכא על כרחין בחביות סתומות מיירי כיון דחשיב בששה דברים דערלה, וא"כ אמאי [חשיב] להו, והא תנא להו במסכת ערלה, דה"ק על אגוזי פרך וכו'. ואומר רבי דאיצטריך לאשמועינן חומרא דיין נסך ואע"פ שהוא מדבריהם. אי נמי אשמועינן דדוקא בנתנסך לפני ע"ז ולא בסתם יינם. ועוד לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר יש פדיון לע"ז. וא"ת איך חשיב הכא שור הנסקל בששה דברים דעדיפי מאת שדרכו, והא אמרינן בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] גבי שור הנסקל וחטאות המתות, ליבטל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו וכו'. משמע דלא חשיבי כאת שדרכו. ואומר רבי דלא קאי אלא אחטאות המתות שהן כבשות קטנות. אי נמי כדמוקי בירושלמי [פ"ה הי"ב] לשור הנסקל דהכא בחתיכה, ומטעם שראויה להתכבד [בה] בפני האורחים יותר משור גדול. אך נראה לומר שהתלמוד שלנו [לא] יעמיד האי שור הנסקל בחתיכה, מדמצריך תלמודא בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] שנתערב בקדשים והכא שנתערב בחולין. משמע דבתרוייהו מיירי בחי. ועוד אי שור הנסקל הוי דבר שדרכו, אם כן פטר חמור דהכא איך עדיף מאת שדרכו. ויש להעמידה בחתיכה מטעם שראויה להתכבד, או יש לו שער נאה ויעשה כלי משערו או מעצמות[יו]. וצריך לפרש הני דהכא אמאי עדיפי מאת שדרכו, כדפרישית דהוו כששה דברים, יין נסך בחביות סתומות, וע"ז דחשיבא לעובדיה. ועורות לבובין יכול לעשות מהן כלי נאה. וציפורי מצורע כשהן שלמים חשיבי כחתיכה שראויה להתכבד, וחשיבי טפי מחטאות המתות שהן כבשות קטנות. ולפי זה הא דתנן במסכת קינין [פ"ב מ"ג] שאסורים בכל שהן, אין צריך להעמיד כתנא דליטרא קציעות. אלא נאמר חשיבי ולא בטלי. אי נמי ציפרי מצורע בשחוטות איירי דחשיבי כטמא', דדרשינן [קידושין נ"ז ע"א] מזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה. והוו להו בריה ולא בטלה. אי נמי כיון דשחוטה הוו כחתיכה שראויה להתכבד. ושער נזיר אין לפרש שארג ממנו מלא הסיט ועשאה כציפרתא, דתנן במסכת [ערלה פ"ג מ"ג] ערלה ידלק הבגד והשק, ומוקי לה בשילהי תמורה [ל"ד ע"א] בציפרתא, [ד]אם כן לא הוה תני לה כיון דתנייה התם, כדאמרינן בגמרא. אלא יש לפרש כגון שיש [לו] לעשות כלי נאה משערו. ולמאי דמוקי בירושלמי שור הנסקל בחתיכה, נראה דבשר בחלב ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה מיירי מחתיכה. וא"ת למה שנאם כולם. י"ל אגב אורחא אשמועינן דהני ד' חתיכות אסירי בהנאה, ולאפוקי מרבי שמעון דמתיר בהנאה. ועגלה ערופה לא [קא חשיב, ד]כיון דנעשית מצותה מותרת. וכן פטר חמור וחולין שנשחטו בעזרה, לאפוקי ממאן דשרי להו מן התורה. וא"ת אמאי לא תני חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה בשל חולין טהורין שלא תעלה לפי שראויה להתכבד ואיסורי הנאה [היא]. י"ל דלא חשיב אלא חתיכות דסלקא דעתין למישרינהו, כדפרישית. אי נמי בקדש[י]ם לא קא מיירי. מפי רבי.
<h2>דף כז.</h2>
[ע"ז נ"ח ע"ב] דלא מעשרי. (והאמר) [והא דאמר] רשב"ל בפ"ק דמכות [י"ב ע"א] שלש טעויות עתיד שרה של רומי לטעות עד בצר היינו בצרה. היינו אחר ששמע מרבי יוחנן (שכך) [שבצר] לאו היינו בצרה. הכא משמע דחוצה לארץ פטורה מן המעשר, וכן בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק. ובבכורות פרק עד כמה [בכורות כ"ז ע"א] ובפ"ק דביצה [ט' ע"א] [אמרינן] תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. וכן בפרק בנות כותים [נדה ל"ב ע"א], מעשה היה והטבילוה וכו'. וכן בכמה דוכתי. וכי תימא הני מילי בדגן תירוש ויצהר דבארץ מן התורה חייב ובחוצה לארץ דרבנן חייב, אבל [תרומת] פירות דבארץ הוי דרבנן ובחוצה לארץ פטור לגמרי. והא גבי צלף לא מיחייב בארץ אלא מדרבנן, ואמרינן בכיצד מברכין [ברכות ל"ו ע"א] צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות וכו', עד שקיל וטרי, הני מילי גבי מעשר [אילן] דבארץ [גופה] דרבנן אבל גבי ערלה וכו'. ותירץ ר"ת [ס' הישר סימן תל"ז], דהכא ובפ"ק דחולין איירי בדמאי, ופטור [מן הדמאי] כדתנן במסכת דמאי [פ"א מ"ג]. ובהא מיתרצא הא דאמרינן בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] ודילמא נתן עיניו בצד זה וכו', ולא משני ליה בשלא בירך על [ה]הפרשה. אלא ש"מ דהוה בדמאי, ואמרינן בבמה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] דספק דבריהם לא בעי ברכה. וא"ת והא (בפ"ק) [בפ"ב דדמאי [פ"ב מ"א] [תנן] אלו דברים מתעשרין דמאי [בכל מקום] הדבילה והתמרים [וכו'] והאורז שבחוצה לארץ, וא"כ לימא ליה ר"ל לר' יוחנן בהני פירות אסרי להו. וי"ל דקים ליה לר' יוחנן דאסר בכל פירות. א"נ י"ל דה"ק אם יש [מקום] שבארץ ישראל שפירות אלו מועטין כגון בחוצה לארץ, מתעשרין דמאי. אבל יש מקומות שמרובין (ו)אין צריכין לתרום דמאי, ואפילו לא מני ליה בהדי הני שבדמאי, לפי שאין כל מקומות שוין בכך. אבל לא משמע הכי. והקשה רבי לפירוש ר"ת מדאמרינן בירושלמי דמסכת דמאי [פ"ג ה"ג], אמר רשב"ג שלח לי ר' יוסי בר' אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקיסרין, ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי, שהוא טמא, שלא בא בידו אחר. שהוא ודאי, פירוש ודאי טבל. שהוא טמא, שמרביצין עליו מים. ואע"ג דתניא בשילהי תוספתא דטהרות [מכשירין פ"ג ה"ה] ואתרוגי קיסרין בחזקת טהרה, משמע שלא הוכשרו. הני מילי בשאר ימות השנה, אבל בחג מזלפין עליו מים כדי שיהא הדר. וא"ת מאי קאמר התם ויעשר עליו והלא י"ט דסוכות היה. וי"ל דאיירי בחולו של מועד, כדאמרינן [סוכה ל"ו ע"א] ר' חנינא מטבל ביה ונפק. א"נ י"ל דבעיר סתמא בחזקת טהרה, שאין מזלפין עליו מים. אבל בא מארץ רחוקה מסתמא זילפו עליו מים כדי שלא יכמש. ושלא בא בידו אחר, שאם בא לא היה מודיע לי שבא מקיסרי [לומר] שהוא טבל, אלא היה מעשר מאחר עליו. וא"ת ואימא דהכי עשה, ומה שהודיעו שבא מקיסרין, לפי שהוכשר. וי"ל דא"כ היה לו לפרש, ולפי ששני דברים תלויין בו שלח לו בסתם. ופריך [בירושלמי] ויעשר ממנו עליו, [פירוש] ולמה שלח לו בטיבלו וכו', עד רבי יסא בעי קומי ר' זירא ולא הפירות המותרין בקיסרי הן, ולא רבי התיר קיסרין. רשב"ג קודם (לקיסרין) [לרבי] הוה. משמע שאחר שהתיר רבי קיסרין לא היה שם איסור טבל [אפילו] בודאי. ולכך פירש ה"ר אלחנן, דשמעתין ודחולין איירי בפירות ודאי המותרין בקיסרי, כגון אתרוג וירק. וצלף דברכות הוי בר עישורי בחוצה לארץ טפי מאתרוג וירק. והא דאמרינן [ביכורים פ"ב מ"ו] אתרוג שוה לירק בדרך אחד, זהו לענין לקיטה. ויש לחלק בין ירק לשאר פירות, אע"פ שהן מדרבנן כולן. דאמרינן בירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] מעשר ירק מדבריהם, כלומר שאין לו אסמכתא כלל מן הפסוק. וקשה לרבי דלא מני צלף בהדי הנך דאסורין במסכת דמאי [פ"ב מ"א], ואם שם הוא מותר, בקיסרין ובית שאן, כל שכן בחוצה לארץ. ובפרק כיצד מברכין [ברכות ל"ו ע"א] משמע דצלף הוי מתעשר בחוצה לארץ. ויש לפרש הא דכיצד מברכין, אי הוה (אמינא) [אמר] כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ [הוה אמינא] הני מילי גבי מעשר ובמינין האסורין מדרבנן בארץ, שגם מהם יש שאסורים בקיסרי ובית שאן כדמוכח התם בירושלמי [דמאי פ"ב ה"א], ולא אצלף קאי. א"נ בכל חוצה לארץ יש מינין שאסורין מדרבנן בארץ, באותם דברים הייתי אומר דהלכה כדברי המיקל בחוצה לארץ לקביעות מעשר. כגון (קמח) [מקח] וחצר ושבת שקובעין [למעשר] בדבר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בסוף המביא [ביצה ל"ה ע"א]. וכן אכילת ארעי ושתיית ארעי, דפליגי תנאי בהמביא כדי יין. וכן בשתייה על הגת בפ"ק דשבת [י"א ע"א] ובפרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א]. ובדברים אלו יש מהן בארץ מדרבנן אפילו בדגן ותירוש. אבל לרב אחאי [פ' קדושים] דגרס, מעשר צלף בארץ גופה מדרבנן, ליכא למיפרך כך, דהזכיר צלף בהדיא. ויש לדחות שיש מקומות בחוצה לארץ שצלף מתעשר שם, ואע"פ שאינו מנוי במינין האסורין בקיסרי ובבית שאן, אע"פ שמותר שם יש מקומות (בארץ) [בחוצה לארץ] שאסור, שהרי בית שאן וקיסרי יש מינין שאסור ויש מינין שמותרין. ויש טעם בדבר. אבל [למה] יש מינין שמותרין [כאן] ואסורין כאן, לא ידע רבי טעמא מאי. ואין לומר טעמא לפי שאותן מינין באין מארץ ישראל, שהרי שם בירושלמי [דמאי פ"ב ה"א] מחמיר בלוקח מן הגנה יותר מן המובאים. ותו תימה לרבי אמאי מונה שם במינין האסורין בקיסרין פת ויין, והלא בחוצה לארץ נמי אסורין. וי"ל דאסורין בקיסרי כחומר ארץ ישראל. א"כ אין לנו שום ראייה ששאר מינין ודאי [טבל] מותרין לגמרי. ונחזור לפירוש ר"ת, שמעמידה בדמאי. והך דירושלמי מיירי בודאי, והחמירו שלא לשלוח ודאי לחבירו אפילו יודיענו דילמא פשע ולא מעשר. ור' יוסי שרי. ופת ויין אסור לשלוח כחומר פירות שבארץ. ואתרוג וכיוצא בו אפילו טבל ודאי התירו לשלוח בקיסרין אחר שהתיר ר' קיסרי, אבל קודם לא. וכן בחוצה לארץ מותר לשלוח אתרוג אפילו ודאי טבל. אבל ודאי מתעשר בחוצה לארץ. ויש מפרשים דשמעתין ודחולין דחוצה לארץ פטור מן [המעשר] היינו דאינה כחומר דארץ ישראל, כדאמרינן [ביצה ט' ע"א] חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, וכן התיר ר' בית שאן לענין שאינו כחומר דארץ ישראל לענין ביטול ברוב [וכל הני קולות דבכורות] פרק עד כמה [כ"ז ע"א]. מפי רבי.
[ע"ז נ"ח ע"ב] ועל התרומה ומעשר שאין אנו מפרישין עכשיו אומר [רבי] בשם ר"ת דקרקעות שלנו משועבדות למלך למס והם כאילו [הם] של גוי. ותימה גם בימי חכמים היו משועבדים קרקעותיהם לשרים, כדאמרינן [ב"ב נ"ד ע"ב] מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, וכי לא היו מעשרין אלא מאותם שאין בהם טסקא. ונראה דאנו סומכין אהא דאמרינן בירושלמי [חלה פ"ד ה"ד], רבותינו שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים וביטלום. אבל נראה לרבי כי לא נתחייבו במעשר אלא הסמוכין לארץ ישראל, כגון מצרים ובבל. אע"פ שחושבה רחוקה במסכת ידים [פ"ב מ"ג], מ"מ שכיחי שיירות, וחכמים חישבוה כקרובה שלא [יבואו] להקל בפירות דארץ ישראל על יד[ו]. כמו שמצינו [חלה פ"ד מ"ד] בחלה שחייבו חכמים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן במקום הסמוך לארץ ישראל דכהן יש לה שיעור של אור אין לה שיעור. ומוכח בירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] דשתיהן הוו מדברי סופרים. ובבבל אין מפרישין אלא אחת היכא שיש כהן קטן, כדמוכח פרק עד כמה [בכורות כ"ז ע"א]. ואם אין מעשרין בבבל עכשיו יש לומר דסמכו אהא דירושלמי, ואנן דרחיקינן מארץ ישראל ולא שכיחי שיירתא בודאי אנו פטורין, מהך דירושלמי, ומהאי טעמא, כדפרישית. מפי רבי.
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] חוץ מדמי יין נסך. ומתניתין דאוסרת יין נסך בכל שהו, היינו למכור חבית חבית בפני עצמה. אבל למכור יחד כל החביות ודאי יתיר. ואפילו בנתנסך לפני ע"ז מיירי. ולא שייך למימר כולן ידלקו כחבילי תלתן, דיש לחוש שאם ימכור לגוי שהגוי ימכור לישראל אחר. אבל יין נסך לא יקנה ישראל מגוי. הכי איתא בירושלמי. ולעיל [ס"ה ע"א] גבי לעיתותי ערב הבאתי[ו]. מפי רבי.
[ע"ז ע"ד ע"א] הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור. פירש הלכות גדולות דהלכה למעשה דאמר רב נחמן משמיה דנפשיה (כר.) [דאסור] ביין נסך מיירי. והא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו יין ביין, טעמא דרבה בר אבוה קאמר וליה לא סבירא ליה. וליתא, דלעיל [ל"א ע"ב] גבי משיכה בגוי קונה גבי סתם יינן, מסיק מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב וכו', אלא דרב איירי בסתם יינם ופליג אדרב נחמן הלכה למעשה.
<h2>דף נ.</h2>
[ע"ז נ"ב ע"ב] שהקדשנו. שהקדשנו אחרים תחתיהם. וכן משמע לשון והקדשנום, שאחרים היו. ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא. ופגימה כחגירת צפורן פוסלת בהן. משום כספה וזהבה של ירושלים. שהמטבע של ירושלים היתה של כסף ושל זהב. דינרא טריינא והדריינא. פירש רבינו שלמה, מטבע של ירושלים על שם מלכי רומי היו. ותימה דאמרינן בהגוזל קמא [ב"ק צ"ז ע"ב] טיבעא דירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקדש מצד אחר. ופירש רבי, הדריינא עגול, כדאמרינן הדר (הודרנא) [דכנתא] [חולין קי"ג ע"א]. טריינא גדול כתרייתא דאמרינן [ב"ק צ"ז ע"ב] המלוה חבירו על המטבע אפילו כי נפיא אפילו כתרייתא. ובין תי"ו לטי"ת לא קפיד. מפי רבי.
<h2>דף נה:</h2>
[ע"ז ע"ג ע"א] ראשון ראשון בטל. הקשה ה"ר אלחנן ותיקשי ליה מהך דאגרדמים דקתני [תוספתא פ"ח ה"ב] מפני שטיפה של יין נסך אוסרת כל שהו, ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. ובאיסורא לגו היתירא איירי. וי"ל דהך דאגרדמים כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו, ואין חילוק בנפל זה לתוך זה. מפי רבי. וא"ת מאי שנא מדאמרינן בפרק במה אשה [שבת ס"ה ע"ב] ובפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] דחיישינן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין, ולימא ראשון ראשון בטל. וכן פרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ז ע"ב] גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו [בשמינית] ורבו גידוליו על עיקרו. וכן [פסחים כ"ה ע"א] כלאים שהוסיפו במאתים. ותירץ ה"ר יצחק בהר"ר מאיר שכל אלו שהבאתי ווסתן בכך, ולא שייך בהו קמא קמא בטל. אבל קשה משלהי הערל [יבמות פ"ב ע"ב] גבי נתן סאה ונטל סאה וא"ר יוחנן עד רובו, ולא אמרינן קמא קמא בטל, ואע"פ שאין ווסתו בכך. ור"ת תירץ דהני גידולים לעולם בלא מיפסק פסיק, אבל ביין נסך במיפסק פסיק. והך דהערל [שם] יש לפרש לשני הפירושים במי פירות, כדפירשתי ביבמות. ולכך החמירו בו, כיון שאיסורו מן התורה. והא דא"ר יוחנן בפ"ג דבכורות [כ"ב ע"א] גבי ציר שניטמא משיקן במים, דקאמר הני מילי לטבול פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור, ולא אמרינן קמא קמא בטל. י"ל דשאני טומאה דחמירא, ואע"ג דגבי שאר מקומות איסור חמור מטומאה. והא דאמרינן פרק הנוטל [שבת קמ"ב ע"א] [גבי] מעלין את המדומע באחד ומאה, י"ל דמשום גזל שבט דתרומה צריך להרים. והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם [חולין פ"ז ע"א], דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר, א"ר חייא [בר אבא] א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. י"ל כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה כדאמר רב פפא עלה לענין כיסוי, אינו כן, לפי שאין דיחוי אצל מצוות. והא דאמרינן בשילהי נדה [ע"ה ע"ב] הרוג שהיה מוטל במטה ודמו מטפטף וכו', עד וחכמים מטהרין לפי שראשון ראשון (נפסק) בטל. י"ל דשאני דם תבוסה דרבנן, כדאמרינן בהגוזל קמא [ב"ק ק"א ע"ב]. ולרבי נראה דלא קאמר ר' יוחנן הכא גבי יין נסך דבטל אם יגיע עד ס' אלא ס' דווקא. וכי פריך ממתניתין דיין אוסר במשהו ולא מצי לשנויי ליה במידי דנפיש עמודיה יותר מפי החבית. דלישנא דכל שהו לא משמע הכי. וכי פריך מההוא יין במים בנותן טעם, תימה דילמא במידי דנפיש עמודיה מיירי. ועוד מאי משני אבל איסורא לגו היתירא שרי, ולמה מותר אפילו בנותן טעם, הא קא יהיב טעמא. ועוד טעם כעיקר מן התורה במין שאינו מינו. אלא י"ל כי התלמוד בא לדקדק מהך דמים ביין או יין במים דודאי או הא או הא באיסורא לגו היתירא. ומסיק דכולה משנה היתירא לגו איסורא. אבל מנותן טעם ואילך ודאי יאסר מטעם [טעם] כעיקר דאורייתא. מפי רבי.
